האפיפיור בקהל: ישוע גואל את המקומות האפלים ביותר של הקיום האנושי

מאת כריסטופר ולס

ירידתו של ישוע ל"שאול "בשבת הקדושה – לאחר צליבתו ולפני התחייה – "היא המחווה העמוקה והרדיקלית ביותר של אהבת אלוהים כלפינו," אמר האפיפיור ליאו ה-14 בדרשה שלו בקבלת הקהל של יום רביעי.

'מוות לעולם אינו המילה האחרונה'

ישוע, אמר, לא רק מת למעננו, אלא חיפש אותנו כשהיינו אבודים, יורד אל המקום "שאליו רק כוחו של אור המסוגל לחדור את החושך יכול להגיע".

האב הקדוש הסביר שבהקשר זה, השאול אינו "מקום כשלעצמו, אלא מצב, שבו החיים מדולדלים, ושולטים בו כאב, בדידות, אשמה והיפרדות מאלוהים ומאחרים".

בירידתו לגיהינום, ישוע נכנס "לתוך בית המוות עצמו כדי לרוקן אותו ולשחרר את יושביו, כשהוא לוקח אותם ביד אחד אחד".

"במעשה זה," אמר האפיפיור, "יש את כל הכוח והרוך של מסר הפסחא: מוות לעולם אינו המילה האחרונה".   

מעיד על אהבת האב

האפיפיור ליאו הדגיש כי "ירידה זו של המשיח" אינה נוגעת רק לעבר, אלא רלוונטית גם היום: ישוע, שנכנס אל השאול שהוא מצב המתים, יכול להיכנס באותה מידה גם אל "הגיהינום היומיומי של בדידות, בושה, נטישה והמאבק בחיים... כדי להעיד על אהבת האב ".

מפגשו של ישוע עם אדם בשאול, אמר האפיפיור ליאו, הוא אפוא "הסמל לכל המפגשים האפשריים בין אלוהים לאדם".

אלוהים מוציא את האדם מהחושך, "קורא לו בשמו" ומחזיר אותו לאור, "בסמכות מלאה, אך גם ברכות אינסופית, כאב עם הילד החושש שאינו אהוב עוד".

שום דבר אינו חסין מרחמים

לכן, אמר, שבת הקדושה "היא היום שבו השמיים מבקרים בארץ בצורה העמוקה ביותר." הירידה לשאול מראה לנו כי "שום דבר אינו יכול להיות מוחרג מגאולתו, אפילו לא הלילות שלנו, אפילו לא הפגמים העתיקים ביותר שלנו, אפילו לא הקשרים השבורים שלנו. אין עבר הרוס כל כך, אין היסטוריה פגועה כל כך, שלא ניתן לגעת בה ברחמים".

שבת הקדושה, סיכם האפיפיור ליאו, "היא החיבוק הדומם שבו המשיח מציג את כל הבריאה בפני האב כדי להשיבה לתוכנית הישועה שלו."