הקרדינל פיצבאלה: ירושלים נקראת לרפא את פצעי העולם

מאת ביאטריס גואררה

כיצד צריכים נוצרים לחיות בעיצומו של הסכסוך הפוקד כעת את ארץ הקודש? זוהי השאלה העומדת בלב האיגרת הפסטורלית החדשה מאת הפטריארך הלטיני של ירושלים, הקרדינל פיירבטיסטה פיצבאלה. האיגרת, שפורסמה ביום שני, 27 באפריל, ונושאת את הכותרת: "הם שבו לירושלים בשמחה גדולה: הצעה לחיות את שליחות הכנסייה בארץ הקודש".

לרפא את פצעי העולם

ייעודה של ירושלים, מציין הקרדינל פיצבאלה באיגרת, הוא לרפא את פצעי העולם. הרהוריו של הפטריארך סובבים סביב דמותה של העיר המקראית ירושלים, "המסמלת דו-קיום ומערכות יחסים, הן אזרחיות והן דתיות".

האיגרת בנויה משלושה חלקים: הראשון הוא הערכת המצב הנוכחי באזור, השני מציג חזון עבור הכנסייה של ירושלים, והשלישי דן בהשלכות המעשיות על הקהילות, המשפחות, בתי הספר והמוסדות. פיצבאלה מדגיש כי האיגרת אינה מכילה ניתוח פוליטי צר: היא "פוליטית" רק במובן הרחב של המילה, במידה שהיא נוגעת לקיומנו כנוצרים בתוך ה-Polis (העולם הקיים), בעודנו מכוונים תמיד אל ה-Polis האמיתית והסופית - ירושלים השמימית.

אירועים מכוננים

הפטריארך פיצבאלה מתחיל ב-7 באוקטובר ובמלחמה בעזה - "אירועים מכוננים שחתמו עידן אחד ופתחו אחר, ועשו זאת בדרך הגרועה ביותר".

"מה שאנו חווים אינו רק סכסוך מקומי", הוא אומר. "הסכסוך המקומי הוא סימפטום למשבר עמוק בהרבה, לשינוי פרדיגמה עולמי. במשך עשורים, הקהילה הבינלאומית, ובעיקר העולם המערבי, האמינו בסדר בינלאומי המבוסס על כללים, אמנות ורב-צדדיות...היום, נראה שכולם התעוררו אל מול חולשתה של המערכת הזו".

"אנו עדים להסתמכות מחודשת על שימוש בכוח כאמצעי מכריע ליישוב מחלוקות", כותב פיצבאלה. "המלחמה הפכה למושא של פולחן אלילי".

השלכות הכאוס

במלחמה המתנהלת גם באמצעות מילים ותמונות, מציין הפטריארך, קשה יותר ויותר להבחין בין "חדשות לתעמולה". הפטריארכיה של ירושלים חוותה את השלכות הכאוס הזה, הוא כותב, בהתפרקותן של מערכות יחסים שהורעלו על ידי שנאה וחוסר אמון, ובהתפרקות למובלעות ו"בועות זהות" המועצמות על ידי אלגוריתמים של רשתות חברתיות.

בין ההשפעות השליליות נמצא גם משבר בדיאלוג הבין-דתי: "המקומות הקדושים, שאמורים להיות מרחבים לתפילה, הופכים לשדות קרב על זהות. טקסטים קדושים מגויסים כדי להצדיק אלימות, כיבוש וטרור". "אני מאמין ששימוש לרעה זה בשמו של אלוהים הוא החטא החמור ביותר של זמננו", כותב פיצבאלה.

דמותה של עיר הקודש

בתגובה למצב, אומר פיצבאלה, הכנסייה של ירושלים "השמיעה את קולה, בניסיון לומר דברי אמת - כנים, ברורים וב-'פאריסיה' (תעוזה/גילוי לב) - גם בתוך הכאוס הזה, לעיתים במחיר של אי-הבנה".

אך הוא מוסיף ותוהה האם היה בכך די או שמא "בתקופה מאתגרת זו, בחרנו לעיתים בזהירות וחיפשנו הישרדות מוסדית, תוך הקרבת העדות הנבואית שלנו? ...זוהי שאלה שרודפת אותי מדי יום, ואחת שלא פשוט לענות עליה".

יש לשאול גם מהו רצון האל עבור ירושלים, כותב פיצבאלה. ירושלים אינה "רק עניין של גבולות פוליטיים או סידורים טכניים", אלא "זהותה העיקרית - המאפיין החשוב ביותר של העיר ושל ארץ הקודש כולה – היא היותה מקום ההתגלות של אלוהים, המקום שבו האמונות מרגישות בבית".

התעלמות מהממד ה"אנכי" הזה של ארץ הקודש, מהרגישות הדתית והרוחנית של הקהילות השייכות אליה, היא "הסיבה העמוקה ביותר לכישלון הסכמי הדו-קיום שהתרחשו בעשורים האחרונים", מדגיש הפטריארך.

השלכות על החיים הפסטורליים

ברמה המעשית, פיצבאלה מדגיש את מרכזיות הליטורגיה והתפילה. הכרחי באותה מידה הוא תפקיד המשפחות כ"סדנאות לחינוך" לדו-קיום וכבוד, שבהן ניתן להעביר לילדים את העבר בכאב ובאמת, מבלי להחדיר בהם רגשות של שנאה ונקמה.

בתי ספר נוצריים צריכים להיתפס כ"מעבדות לאנושות חדשה", שבהן ילדים מחונכים לקרוא מחדש את ההיסטוריה בעיניים חופשיות מטינה. יש לתמוך בבתי חולים ובשירותים חברתיים - מקומות שבהם קבלה, דיאלוג וריפוי הם כבר מציאות קיימת.

הפטריארך אומר כי תפקיד חשוב שייך גם לקשישים, שהם הזיכרון החי; לצעירים, שהם הנבואה ולכהנים ולנזירים, שהם נקודות התייחסות נאמנות לקהילה ומודלים לדו-קיום אפשרי. לבסוף, אומר הקרדינל פיצבאלה, הדיאלוג הבין-דתי נותר עדיין "כצורך חיוני".

כמו התלמידים לאחר עליית האדון לשמיים

בסיום האיגרת, כותב הפטריארך פיצבאלה כי חיוני לדחות "כל שותפות עם תרבות האלימות", תוך פינוי מקום לאמון. כיצד כל זה אפשרי? התשובה פשוטה: זה לא אפשרי – "לפחות לא לבד. אבל איננו לבד".

ישוע ממתין לנו, אומר הפטריארך, בקהילותינו, בקבוצות ובמרכזים הכנסייתיים שלנו. "בסופו של דבר, מה שמחזיק אותנו אינו כוחנו שלנו, אלא שמחת הבשורה", הוא מדגיש.

"הבה נשוב לירושלים בשמחה", חותם פיצבאלה. "הבה נשוב לחיינו בתשוקה. נישא בליבנו את חלומו של אלוהים עבור עירו של אלוהים, ונאפשר לחלום הזה להפוך, צעד אחר צעד, יום אחר יום, לחיינו שלנו ממש".