הזמנה לירושלים ללכת יחד בענווה, כאחים
מאת אנדריאה טורנילי
האפיפיור ליאו ה-14, שבחר במוטו המתייחס לאחדות במשיח, והזמין את כל הנוצרים לצאת למסע רוחני משותף.
הוא הזמין נוצרים לעלות לרגל לקראת יובל הגאולה בשנת 2033, מתוך פרספקטיבה של שיבה לירושלים, אל מקורות אמונתנו.
ביום שישי, בעיר הטורקית איזניק, האתר של ניקיאה העתיקה, התפללו יחד מנהיגים של זרמים נוצריים רבים בהזמנת הפטריארך של קונסטנטינופול, ברתולומאיוס, לציון 1,700 שנה לוועידה האקומנית הראשונה.
זה היה טקס קצר אך מרגש, שנערך ליד שרידי הבזיליקה של סנט נאוֹפיטוס אשר צצו מחדש ממימי האגם הגדול.
אותה התכנסות של מנהיגי זרמים נוצריים שונים נשאה את חותם הבשורה: רוב דרשותיו של ישוע התקיימו על חופי אגם אחר, הכנרת. בהליכתו לאורך חופים אלה, קרא ישוע מנצרת לשני דייגים, פטרוס ואנדראס, והפך אותם לשליחיו.
אף על פי כן, היופי של המקום, יחד עם עומק המחווה שאיחדה קתולים, אורתודוקסים ופרוטסטנטים בתפילה, לא הספיקו כדי להאפיל על הפצע הכואב של הנעדרים.
מסיבה זו, כאשר האפיפיור ליאו ה-14 נפגש שוב עם חלק ממנהיגים נוצריים שהיו נוכחים באיזניק פחות מעשרים וארבע שעות לאחר מכן, הוא הודה להם והביע תקווה שמפגשים ורגעים חדשים כמו זה שהיה בניקיאה יתקיים שוב, כולל אותן כנסיות שלא יכלו להיות נוכחות.
הבישוף של רומא הציע לחגוג יחד את אלפיים השנים מאז מותו ותחייתו של ישוע, ומאז לידת הכנסייה בחדר הסעודה האחרונה בירושלים.
יורשו של פטרוס הפנה את ההזמנה הצנועה והאמיצה הזו לכולם, והזמין נוצרים לחרוג מניקיאה ולשוב אל מקורות האמונה, אל המקום שבו הכול החל.
האפיפיור ליאו הזכיר את בשורת והכרזת הקריגמה, ושוב הדגיש כיצד פילוגים בקרב נוצרים הם מכשול לעדותם.
השיבה לירושלים פירושה שיבה לקורבן של גולגותא ולקבר שהנשים מצאו ריק בבוקר חג הפסחא.
זה אומר שיבה למקום הסעודה האחרונה, שבו ישוע, לאחר שרחץ את רגלי השליחים, בצע איתם לחם. זה אומר שיבה למקום הפנטקוסט, כאשר קבוצה קטנה של גברים מאוכזבים ומפוחדים הפכה לכוח המניע של הכרזת הבשורה.
תלמידיו של ישוע נשברו מהמוות של מורם, אך בחדר הסעודה האחרונה ואז על חופי הכנרת הם פגשו אותו חי לאחר שקם לתחייה.
בחדר הסעודה האחרונה הם קיבלו את רוח הקודש, שהפכה אותם שליחים בלתי נלאים המוכנים למסור את חייהם כדי להכריז שהאיש שמת על הצלב קם לתחייה והוא בן האלוהים.
השיבה לירושלים פירושה אפוא להפוך את עצמנו לעולי רגל, יחד, כדי להתכנס שוב בחדר הסעודה האחרונה, ובכך לזכור, כולנו יחד, מה באמת חשוב.
זה פירושו להניח בצד את מה שאינו חיוני: הקליפות של פוליטיקה כנסייתית, יריבויות וטענות, אסטרטגיות, לאומיות, ומסורות אנושיות שחילקו אותנו.
זה אומר להתגבר על הפילוגים על ידי גילוי מחדש של לב מסר הבשורה. כי זה מה שהכנסייה צריכה, וזה מה שהעולם צריך.
"כמה גדל הצורך בשלום, אחדות ופיוס סביבנו, בתוכנו ובינינו!" אמר הבישוף של רומא, יורשו של פטרוס, בנוכחות הפטריארך של קונסטנטינופול, יורשו של אנדראס.
ההזמנה לירושלים בשנת 2033 היא אפוא הזמנה להיפגש שוב בענווה, כאחים המאוחדים בשירות זה לזה, כדי לחזור יחד על דברי הדייג מהגליל: "אַתָּה הַמָּשִׁיחַ, בֶּן־אֱלֹהִים חַיִּים!"
