רלוונטיות המסר של אדית שטיין שנרצחה ב-9 באוגוסט 1942
פאוסטה ספרנצה - קריית הוותיקן
ב-9 באוגוסט 1942 נרצחה באושוויץ אדית שטיין, פילוסופית גרמנייה, שהפכה לנזירה במסדר הכרמליות היחפניות, בשם תרזה בנדיקטה של הצלב. שטיין נולדה בעיר הפולנית וורוצלב ב-12 באוקטובר 1891 למשפחה יהודית.
אשת מחשבת בולטת
בוגרת אוניברסיטת וורוצלב, בחרה שטיין להמשיך את הקריירה האקדמית שלה בגרמניה, תחילה בגוטינגן ולאחר מכן בפרייבורג. היא בלטה בכישוריה, ובמיוחד בשל העובדה שבאותה תקופה היה זה יוצא דופן להתעמת עם פילוסופית אישה וכן חרף הקשיים שהיו בעקבות של מלחמת העולם הראשונה. לאחר שהפכה לחברה בפקולטה בפרייבורג, היא התמסרה גם לפעילות פוליטית-חברתית, היתה פעילה במפלגה הדמוקרטית הגרמנית (DDP) לטובת זכות ההצבעה לנשים ולמען תפקידן של נשים עובדות בחברה. ב- 1921 נטשה את האתאיזם וחזרה בתשובה. היא הוטבלה ב-1 בינואר 1922 בבָּאד בֶּרְגְצַבֶּרְן. בהמשך פנתה להוראה בשני בתי ספר דומיניקנים לבנות בעיר שְׁפָּיֶיר והתקרבה לחיי הנזירוּת.
חוסר האנושיות של הנאציזם
בשנת 1931 היא מונתה כמרצה במכון לפדגוגיה מדעית במוּנְסְטֶר, אך בשל חוקי הגזע נאלצה להתפטר כעבור שנתיים. ב-12 באפריל 1933, שבועות ספורים לאחר השבעתו של היטלר לתפקיד הקנצלר, כתבה אדית שטיין לרומא כדי לבקש מהאפיפיור פיוס ה-11 ומזכיר המדינה שלו, הקרדינל פאצ'לי, שהיה הנונציו לשעבר בגרמניה והאפיפיור לעתיד פיוס ה-12, להוקיע את רדיפות היהודים. בשנת 1934, הגשימה תשוקה ארוכת שנים ונכנסה למנזר הכרמליות בקלן. כדי להגן עליה מפני האיום הנאצי, המסדר שלה מעביר אותה למנזר הכרמליות של אכט בהולנד. ב-20 ביולי 1942 הוקרא בכל הכנסיות במדינה מכתב מטעם מועצת הבישופים ההולנדים נגד הגזענות הנאצית. ב-26 ביולי הורה אדולף היטלר על מעצרם של כל היהודים, כולל אלו שנטבלו, אשר ניצלו עד אז. אדית ואחותה רוזה, שאף היא נטבלה, ונכנסה לכרמל, נתפסות ונכלאות במחנה המעבר וֶוסְטֶרְבּוֹרְק לפני שהועברו למחנה הריכוז אושוויץ, שם ירצחו בתאי הגזים ב-9 באוגוסט 1942. שתי הגופות נשרפו לאחר מכן במשרפות המחנה.
בת ישראל, שוהדת
"בת ישראל, שבמהלך רדיפות הנאצים נשארה מאוחדת באמונה ובאהבה לאדון הצלוב, ישוע המשיח כקתולית ולעמה כיהודיה". אלו דבריו של יוחנן פאולוס השני, לרגל הכרזתה של אדית שטיין כמבורכת, בקתדרלה של קלן ב-1 במאי 1987. לאחר מכן, ב-11 באוקטובר 1998, הוכרזה שטיין כקדושה בכיכר פטרוס הקדוש. קדושה בחסד מתוך שהדותא, תוך אישור שהרדיפה שספגה במחנה ההשמדה נבעה בשל עדותה על האמונה. פעמים רבות הצביע עליה האפיפיור פרנציסקוס כדוגמה לחיים נגד "כל צורות של חוסר סובלנות וסטיות אידיאולוגיות".
קדושה מגינה- שותפה של אירופה
ב-1 באוקטובר 1999, יוחנן פאולוס השני גם הכריז עליה כעל "קדושה מגינה- שותפה" של אירופה, יחד עם הקדושות קתרינה מסיינה ובריג'ט משבדיה, כשהוא מזכיר ש"לא רק היא בילתה את חייה במדינות שונות באירופה, אלא את כל חייה כהוגה, מיסטיקנית, קדושה, היא השליכה כגשר בין שורשיה היהודיים לבין דבקותה במשיח, נעה באינטואיציה בטוחה בדיאלוג עם המחשבה הפילוסופית העכשווית ולבסוף, צועקת בשהדותא את הצדקות האלוהים והאדם בבושה העצומה של השואה". והוא הדגיש: "בכך היא הפכה לביטוי של עלייה לרגל אנושית, תרבותית ודתית, המגלמת את הגרעין העמוק של הטרגדיה והתקוות של יבשת אירופה". כדי להרהר על ההקשר ההיסטורי שבו חיה אדית שטיין ועל המסר העוצמתי שהיא משאירה 80 שנה לאחר מותה, ראיינו את אֶאוּגֶ'ניוֹ קָפּוֹצִי, פרופסור מן המניין להיסטוריה עכשווית באוניברסיטת נאפולי סוּאוֹר אוֹרְסוֹלָה בֶּנִינְקָזָה. לדברי הפרופ׳, ההקשר ההיסטורי שבו צמחה אדית שטיין, היא אירופה של העשורים הראשונים של המאה העשרים. אותה יבשת שחוותה משבר עמוק בתרבות המחקר המדעי ובה בעת חוותה לידה מחדש של צורות שונות של רוחניות, עם הערכה מחודשת לחוויה הדתית.
משבר תורת ההכרה ומשבר התרבות הדמוקרטית
ההיסטוריון מדגיש את התפוררות התרבות הדמוקרטית הליברלית ואת התקדמותן של דיקטטורות וטוטליטריות. זכרו שטבילתה של שטיין מבשילה בסביבה פילוסופית מלאת חששות ביחס למורשת הידע האירופי. מוריה היו הוּסְרְל ושֶׁלֶר, גם הם נמצאו במשבר. באותן שנים, טבילתה לא הייתה דבר נדיר: אינטלקטואלים רבים נטבלו לנצרות.
אנטישמיות ואנטי-נצרות
בבואנו לדבר על מכונת הרצח הנאצית שגם אדית ורוזה שטיין היו בין קורבנותיה, קפוצי מאשר כי יש להביט, בין היתר, על העובדה שהאנטישמיות הנאצית ובכלל האנטישמיות של המשטרים הטוטאליטריים של המאה העשרים קשורים בקפדנות לאנטי-נצרות עמוקה. הפרופ׳ הזכיר ששטיין הייתה קורבן לדיכוי ושהרדיפות האנטישמיות מצד הנאצים חלו גם על יהודים שנטבלו. לדבריו הדבר נבע בין היתר בגלל ההתנגדותה לנאציזם של הכנסייה הקתולית, ובפרט זו ההולנדית בפרשת שטיין. קפוצי מדגיש שמעבר לכך, יש צורך להבין עד כמה הנאציזם והטוטליטריות לא תאמו את המסר הנוצרי. לפי ההיסטוריון קפוצי, ניתן לומר שאם הנאציזם היה מנצח, הרדיפה הייתה ממשיכה במהירות גם כנגד נוצרים. כנראה, הוא אומר, זה היה מגיע לרמות דומות לרדיפות כנגד היהודים. קפוצי מצטט מהאוטוביוגרפיה של האפיפיור בדימוס בנדיקטוס ה-16, שמספר שכאשר פרח הכהונה בן השבע-עשרה, יוסף רצינגר, גוייס כחייל מילואים, קצין בצבא הגרמני שאל אותו איזו עבודה הוא רוצה לעשות. שאלה רטורית שכן פרח הכהונה כמובן רוצה להיות כוהן דת. הצעיר משיב שהוא רוצה לקבל את הכהונה והקצין משיב: "לא נצטרך כוהני דת בגרמניה החדשה". אירוע זה עוזר, מדגיש קפוצי, להבהיר כיצד האידיאולוגיה הנאצית היא ביסודה אידיאולוגיה שאינה מתיישבת עם ההומניזם, שיש לו שורשים יהודיים-נוצריים. לפי הפרופ׳, כאשר הפילוסוף בנדטו קרוצ'ה חזר על "איננו יכולים אלא לקרוא לעצמנו נוצרים" הוא הדגיש אפוא במיוחד שהבסיס להכשרה לפילוסופיה פוליטית, לפילוסופיה של המשפט הוא נוצרי. וזה - אומר קפוצי - ייצג, ועדיין מייצג, מחסום איתן נגד הניוון הבלתי אנושי של אידיאולוגיות ומשטרים טוטליטריים.
