האפיפיור בקבלת הקהל: שממה רוחנית יכולה לחזק אותנו אם נקשיב לאלוהים

מאת בנדיקט מאיקי, ישועי

בהמשיכו את סדרת ההרהורים שלו בנושא ההבחנה, האפיפיור פרנציסקוס אמר שהבחנה, שאינה בעיקרה הליך לוגי, ״מבוססת על פעולות, ולפעולות יש קונוטציה רגשית שיש להכיר בה, כי אלוהים מדבר אל הלב״.

פרנציסקוס מיקד את הקטכזיס שלו במהלך קבלת הקהל של יום רביעי, במצב הרגשי הראשוני ובמושא ההבחנה: השממה.

השממה

האפיפיור נזכר בתרגילים הרוחניים של איגנציוס הקדוש מלויולה, ואמר שניתן להגדיר שממה כ״חושך של הנשמה, הפרעה פנימית, גירוי לעבר הדברים הנמוכים והארציים, אי-שקט בעקבות תסיסות ופיתויים שונים: כך הנשמה נוטה לחוסר אימון, היא חסרת תקווה, חסרת אהבה, והאדם מוצא עצמו עצלן, וותרן, עצוב וכאילו נפרד מבוראו ואדונו״

הוא ציין שכולנו חווינו שממה בדרך כלשהי, אבל הבעיה העומדת בפנינו היא איך לפרש אותה, כי לשממה יש משהו חשוב לומר לנו ואנו מסתכנים באבדנו אם אנו ממהרים להשתחרר מתחושת הריקנות .

הוא הוסיף כי מכיוון שכולנו היינו רוצים תמיד חיים שמחים, עליזים ומלאי סיפוק, זה לא תמיד אפשרי וגם לא יהיה טוב עבורנו, שכן ״השינוי מחיים המוכוונים להרגלים רעים יכולים להתחיל ממצב של עצב, של חרטה על משהו שנעשה.״

חרטה

בהמשיכו את ההסבר, האפיפיור פרנציסקוס אמר שהמילה ״חרטה״, מנקודת המבט האטימולוגית, באיטלקית, פירושה ״המצפון הנושך שאינו מאפשר שלום״.

למעשה, אלסנדרו מנצוני בספרו ״המאורסים״ תיאר את החרטה כהזדמנות לשינוי בחיים, בדיאלוג המפורסם בין הקרדינל פדריקו בורומיאו והאלמוני, אשר, לאחר לילה נורא, מתגלה כמובס מידי הקרדינל, שפונה אליו במילים מפתיעות.

עצב

האפיפיור פרנציסקוס הדגיש גם את החשיבות של ללמוד כיצד ״לקרוא״ את העצב, הנחשב בעיקר כשלילי, אך לעומת זאת, ״יכול להיות פעמון אזעקה הכרחי בחיים, המזמין אותנו לחקור נופים עשירים ופוריים יותר שארעיות ואסקפיזם אינם מאפשרים.״

תומאס אקווינס הקדוש, ב Summa Theologica –(״מכלול התיאולוגיה״), מגדיר עצב כ״כאבה של הנשמה״, באותו האופן בו העצבים שבגוף, הכאב מפנה את תשומת ליבנו לסכנה אפשרית, או לתועלת שלא מתייחסים אליה. מכאן שעצב הוא ״הכרחי לבריאותנו. הוא מגן עלינו מפגיעה בעצמנו ובאחרים״ ו״יהיה הרבה יותר רציני ומסוכן אם לא נרגיש זאת״, אמר האפיפיור.

יתרה מכך, עבור מי שיש לו רצון לעשות טוב, עצב הוא ״מכשול שהמפתה מנסה להרתיע אותנו באמצעותו״ ובמקרה כזה, יש לפעול בניגוד למה שמוצע, בנחישות להמשיך את מה שתוכנן מראש לעשות.

האפיפיור נזכר עוד בכתוב בבשורה שהדרך לטוב היא צרה ובעלייה, הדורשת לחימה ושליטה עצמית. הוא דחק באלו שרוצים לשרת את אלוהים לא להיות מולכים שולל בהיי שממה, במיוחד כאשר חלק מהאנשים, למרבה הצער, נוטשים חיים של תפילה או בחירה שעשו, מונעים על ידי שממה, ״מבלי לעצור לרגע ולבחון את המצב הנפשי הזה, ובמיוחד ללא עזרה והדרכה.״

ניסיונות הם רגע חשוב

האפיפיור פרנציסקוס הצביע על הדוגמה של ישוע כשהדף פיתויים בגישה נחרצת. ניסיונות תקפו אותו מכל עבר, אך ישוע היה נחוש בדעתו לעשות את רצון האב והם לא הצליחו לגרום לו לסטות מדרכו.

בחיים הרוחניים, אמר האפיפיור, ״הניסיון הוא רגע חשוב״ כי ״אִם תִּקְרַב לַעֲבוֹד אֶת יְהֹוָה, הָכֵן נַפְשְׁךָ לְכָל נִסָּיוֹן״ (בן סירא ב, א). באופן דומה, בשביל מרצה, הסטודנט עבר את המבחן רק לאחר שהוא בוחן אותו והוא נוכח שהסטודנט יודע את עיקרי הנושא.

האפיפיור פרנציסקוס סיכם ובהתייחסות לדבריו של שאול השליח, מזכיר שאף אחד לא מתפתה מעבר ליכולתו, מכיוון שהאדון לעולם אינו נוטש אותנו, וביחד איתו שנמצא קרוב, נוכל להתגבר על כל פיתוי.