האפיפיור בקבלת הקהל: קנאות שליחית היא ״החמצן״ של החיים הנוצריים
מאת תאדאוס ג'ונס
בברכו את עולי הרגל שבאולם פאולוס השישי, שבוותיקן, האפיפיור פרנציסקוס דיבר על כך שקנאות השליחית היא ״החמצן״ של החיים הנוצרים והמדד לבריאות הרוחנית של הכנסייה. הנושא, קנאות שליחית, מהווה את תחילתה של סדרת לימוד חדשה במסגרת קבלות הקהל השבועיות (אנ׳).
בתיאורו את הממד השליחי המרכזי שבקנאות השליחית, הוא סיפר כיצד השליח מתי בתחילת דרכו כתלמיד, הציג מיד את ישוע בפני חבריו. פרנציסקוס נזכר בדברי האפיפיור בנדיקטוס המנוח, שאמר שהקנאות השליחית ״מכריזה על ישוע לא על ידי שיכנוע אלא על ידי משיכה, מתוך רצון משמח לחלוק עם אחרים את מבטו האוהב של ישוע ואת הקריאה ללכת אחריו כתלמידיו״.
תשוקה להפיץ את הבשורה
קנאות שליחית היא במהותה התשוקה לְבַשֵּׂר. היא חיונית עבור הכנסייה, שכן ״קהילת תלמידי ישוע נולדה למעשה כ[קהילה] שליחית״, ציין האפיפיור. ורוח הקודש מעצבת את התהליך הזה שנע החוצה, ומעוררת בתוכנו להיות ״עדים מדבקים״ של ישוע כך שאור האלוהים יגיע לקצוות תבל.
להביט לעבר האופק
לעיתים, הלהט השליחי שדוחף לחלוק את החדשות הטובות של הבשורה יכול להצטמצם, הודה האפיפיור, וכשאנו מאבדים את המבט על ״אופק ההכרזה״, החיים הנוצריים שלנו סובלים, יכולים להסתגר בתוך עצמם ולקמול. אבל שמירה על הממד השליחי חי מספק ״חמצן״ לחיים הנוצרים, ממריץ ומטהר אותם.
עדותו של מתי
האפיפיור הציע לנו לצאת ל״מסע לגילוי מחדש של תשוקת הבישור״, על ידי התבוננות בכתבי הקודש ובמסורת החיה של הכנסייה, העדים ש״הציתו בתוך הכנסייה מחדש את התשוקה לבשורה״.
החל מפרק הבשורה המספר על קריאתו של מתי השליח, האפיפיור פרנציסקוס תיאר זאת כדוגמה מזוקקת של ישוע שברחמיו קרא למתי להיות תלמידו. מתי, מוכס מטעם האימפריה הרומית, שכבשה את הארץ באותה התקופה, נחשב היה למשתף פעולה או בוגד בעם, אבל ישוע מראה לו שכל איש ואישה אהובים על ידי האלוהים, הסביר האפיפיור.
בהמשיכו את דבריו, הציע האפיפיור שנשאל את עצמנו כיצד אנו מביטים באחרים והאם אנו רואים רק את הפגמים שלהם ומתייגים אותם, במקום שיהיה לנו לב פתוח ורחום, בניסיון להבין מי הם, מה מצבם וצרכיהם.
פעולה מתוך קריאה
מבטו של ישוע בקריאתו את מתי מוביל את האחרון לקום ולעזוב את משרתו כדי ללכת אחר ישוע. פעולת הקימה על רגליו מראה באופן סמלי כיצד מתי הגיב בחיוב ובתשוקה לקריאתו של ישוע ללכת אחריו ולשרת את הזולת. ובאופן משמעותי, הדבר הראשון שהשליח עשה היה להביא את ישוע למשתה שם היו עוד הרבה ״מוכסים וחוטאים״, הוא ידע זאת, ובכך הציג את ישוע לאחרים.
האפיפיור אמר שזה מראה לנו איך אנחנו לא צריכים להמתין עד שנהיה ״מושלמים״ או ״לעבור דרך ארוכה״ בעקבות ישוע כדי שנוכל להעיד עליו. לכן, ״הכרזתנו מתחילה היום, שם, במקום בו אנו חיים״ מעל הכל על ידי ״עדותנו בכל יום ליופייה של האהבה שהביטה בנו והרימה אותנו״.
בסיומה של קבלת הקהל, ביקש האפיפיור מכולם לזכור במחשבותיהם ובתפילותיהם את אוקראינה מוכת המלחמה ואת סבלם של אנשיה. לאחר מכן הוא עמד בדממה מול האיקונה שהוצגה באולם והמכונה ״גברתנו של העם״, הנערצת בבלארוס ובאוקראינה. פרנציסקוס נשא את תפילותיו למען השלום והזמין את כולם להצטרף אליו באחדות התפילה.
